אפרת גוש

האהבה והסקרנות שלי לאוכל החלה בגיל מאוד צעיר. הייתי בת שמונה או תשע כשנחשפתי לספר של ישראל אהרוני ״סין דרך האוכל״. קראתי אותו פעם אחר פעם לפני השינה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאוכל הוא בעצם שער למקום אחר ושיש בכוחן של מנות לספר על המקום שממנו הגיעו.בכל מנה מסתתרת היסטוריה של הדרך בה רכיבים חדשים הגיעו למקום מסויים על פני הגלובוס ונטמעו בו עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקולניריה המקומית. 

​

מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות זמרת, אפילו עוד לפני שהבנתי שכתיבת מוזיקה תהיה חלק כה משמעותי בחיי. אלמלא החלום הראשוני והמוחשי הזה, אין לי ספק שדרכי הייתה מצטלבת עם מטבח. רב המשותף בין הגשת שירים להגשת מנות, בבסיסן קיים רצון לנתינה ובשניהם הסיפוק הוא מיידי. בתפריט שלפניכם.ן ניסיתי למצוא את המשותף בין האוכל של דרום איטליה, ששוכנת לחופי הים התיכון לבין ישראל, שנבנתה לחופי אותו הים ממש. המשותף בינינו עולה על השונה, השמש היא אותה שמש, כמו הטמפרנט החם והשימוש המוגזם בתנועות הידיים. העגבניות, החצילים, שמן הזית והענבים. למנות שהכנתי לערב זה יש שורשים שנטועים באדמה המקומית וחלומות על מסע למקומות חדשים.